חזון, זהות והצדקה

לא מפני שמדינה סוציאל־דמוקרטית אינה יכולה להצליח. ישראל ומדינות מערביות רבות הן דוגמאות למדינות משגשגות המשלבות כלכלת שוק עם ממשלה רחבה ומערכות רווחה ציבוריות. אלא שמדינות כאלה כבר קיימות. אין טעם להשקיע מאמץ עצום בהקמת מדינה יהודית נוספת שתשכפל, בשינויים קלים, מודל קיים.

הבחירה במודל הליברטריאני היא בראש ובראשונה בחירה ערכית. יהודיה מבוססת על התפיסה שזכויותיו הטבעיות של האדם קודמות למדינה ואינן ניתנות לו על ידה. תפקידה של המדינה הוא להגן על החיים, החירות, הקניין, החוזים והשוויון בפני החוק - לא לעצב עבור אזרחיה את חייהם או לקבוע במקומם כיצד נכון לחלק את תוצרי עבודתם.

המודל הסוציאל־דמוקרטי מטיל על המדינה אחריות רחבה לצמצום פערים, לחלוקת משאבים ולאספקת שירותים. לשם כך הוא דורש מיסוי גבוה, רגולציה נרחבת ומנגנון ציבורי גדול. גם כאשר הכוונות טובות, מנגנונים כאלה נוטים לצבור כוח, להתרחב, ליצור תלות ולהיות מושפעים מקבוצות לחץ ומאינטרסים מגזריים. מרגע שנוצרו זכאויות, סובסידיות ומערכות ציבוריות גדולות, קשה מאוד לצמצם אותן גם כאשר הן אינן יעילות עוד.

הבחירה הליברטריאנית אינה מבטאת אדישות לחלשים ואינה מבוססת על העיקרון שלפיו כל אדם נותר לבדו. יהודיה תממן שירותי יסוד בחינוך ובבריאות באמצעות שוברים, תפעיל מס הכנסה שלילי עבור עובדים בעלי הכנסה נמוכה ותספק סיוע למי שאינם מסוגלים לעבוד. ההבדל הוא בדרך: המדינה תממן את רשת הביטחון ותפקח על תקני היסוד, אך השירותים עצמם יסופקו בתחרות בין גופים פרטיים. כך נשמרת הערבות החברתית בלי להפוך את הממשלה לספק יחיד ומונופוליסטי.

הקמת מדינה חדשה מעניקה הזדמנות נדירה לבנות את המערכת מן היסוד, ללא חובות עבר, מנגנונים מיושנים וקבוצות אינטרס שכבר התבססו בתוכה. אפשר להקים ממשלה רזה, דיגיטלית ומבוססת בינה מלאכותית; לקבוע מראש מגבלות חוקתיות על מיסוי, חוב והוצאה ציבורית; ולהעמיד את התחרות, האחריות האישית והחופש לבחור בלב המבנה הכלכלי והחברתי.

יהודיה אינה מבקשת להוכיח שכל מדינה חייבת להיות ליברטריאנית, ואינה מיועדת לכל אדם או לכל יהודי. היא מבקשת להציע אפשרות ממשית למי שמעדיפים מדינה שבה הממשלה משרתת את האזרח אך אינה מנהלת את חייו. דווקא משום שישראל מציעה לעם היהודי בית לאומי המבוסס במידה רבה על מודל סוציאל־דמוקרטי, יש ערך בהקמת מרכז יהודי נוסף המבוסס על מודל שונה מהותית.

יהודיה לא נועדה להיות ישראל נוספת במקום אחר. מטרתה היא להציע חלופה שונה מהותית.

התשובה הישרה היא שיהודיה אינה מדינה ליברטריאנית טהורה, והיא אינה צריכה לטעון שהיא כזאת. היא מדינה יהודית־ליברטריאנית: מדינה ריבונית המושתתת על חוקה בעלת יסודות ליברטריאניים מובהקים, אך מקבלת במודע כמה חריגים הנדרשים, לשיטתה, לקיומה וליציבותה.

המונח „ליברטריאניזם” כולל תפיסות שונות. לפי הגדרה אנרכו־קפיטליסטית, עצם קיומה של מדינה המפעילה כוח, גובה מסים ומחזיקה צבא ומשטרה הוא בלתי־ליברטריאני. לפי תפיסה מינרכיסטית, ניתן להצדיק מדינה מצומצמת המגינה על החיים, הקניין והחוזים, אך גם במסגרתה יתקיים ויכוח על היקף המסים ועל שירות חובה. לפי תפיסה רחבה יותר של ליברליזם חוקתי בעל יסודות ליברטריאניים, המדינה יכולה לממן גם רשת ביטחון ושירותים בסיסיים, ובלבד שכוחה מוגדר, מוגבל ומשועבד לזכויות הפרט.

יהודיה נמצאת בקטגוריה השלישית. היא קרובה למינרכיזם במבנה החוקתי שלה, אך אינה מינרכיסטית טהורה בהיקף השירותים שהיא מקבלת על עצמה.

אופייה הליברטריאני בא לידי ביטוי במרכז הכובד של שיטת המשטר:

• זכויות האדם נתפסות כזכויות טבעיות שאינן מוענקות בידי המדינה.
• מגילת הזכויות עליונה על החוקה, החוקים ותקנות הממשלה.
• סמכויות המדינה מוגדרות ומוגבלות, וכל סמכות שלא הוענקה לה נותרת בידי האדם.
• השוק מבוסס על קניין פרטי, חוזים, תחרות וסחר חופשי.
• אין מע״מ, מכסים, סובסידיות או חברות ממשלתיות.
• שיעורי המס מוגבלים בחוקה ואינם ניתנים להגדלה בהחלטת ממשלה רגילה.
• נאסר על המדינה לגייס חוב ולהעביר את עלות הוצאות ההווה לדורות הבאים.
• קיימת הפרדה מוחלטת בין דת למדינה.
• החינוך והבריאות ניתנים באמצעות בחירה בין ספקים מתחרים, ולא באמצעות מונופול ממשלתי.
• יכולתן של הרשויות להרחיב את כוחן מוגבלת באמצעות הפרדת רשויות, כהונה יחידה, ביקורת חוקתית ומשאלי עם.

עם זאת, המסים ושירות החובה הם חריגים אמיתיים לעקרון החירות, ולא נכון לנסות להציגם אחרת.

המיסוי

כל מס נגבה בכפייה, ולכן מנקודת מבט ליברטריאנית טהורה הוא פגיעה בקניינו של האדם. העובדה ששיעור המס קבוע, שקוף ואחיד אינה הופכת אותו לוולונטרי. גם שיעור מצטבר של כשליש מן ההכנסה הוא נטל משמעותי ואינו מתאים לתיאור של מדינה בעלת מיסוי מזערי.

ההצדקה שמציעה יהודיה היא מעשית: המסים נועדו לממן קבוצה מוגדרת של תפקידים — ביטחון, משפט, משטרה, תשתית שלטונית, שוברים בסיסיים ורשת ביטחון ממוקדת. בתמורה לכך המדינה מוותרת על מע״מ, מכסים, מסים נסתרים, חוב ממשלתי, יצירת כסף וסמכות בלתי מוגבלת להגדיל את הוצאותיה.

שיעורי המס שנקבעו הם תקרות ולא יעד שהממשלה חייבת למצות. אם ניתן יהיה לממן את תפקידי המדינה בשיעורים נמוכים יותר, לא תהיה הצדקה לגבות את מלוא התקרה. ההגנה הליברטריאנית אינה טמונה בטענה שהמס נמוך בכל קנה מידה, אלא בכך שהיקפו המרבי והיעדים שלשמם הוא נגבה מוגבלים מראש.

שירות החובה

שירות חובה הוא הפער העמוק יותר. הוא אינו רק נטילת חלק מהכנסתו של האדם, אלא נטילת חלק מזמנו ומחירותו. לכן אי אפשר לטעון ששירות צבאי כפוי מתיישב באופן מלא עם עקרון הבעלות העצמית.

הצדקתו נובעת מהבחירה להקים מדינה קטנה, חדשה ויהודית הנדרשת להיות מסוגלת להגן על עצמה מן היום הראשון. בלי ביטחון אין משמעות מעשית לזכות לחיים, לחירות או לקניין. יהודיה מעדיפה להכיר בגלוי בהתנגשות בין העקרונות ולקבוע חריג מוגדר, במקום להסתיר אותה מאחורי ניסוח אידאולוגי.

כדי שהחריג לא יהפוך לסמכות כללית על חייו של האזרח, שירות החובה צריך לעמוד בתנאים מחמירים:

• הוא יתקיים רק לצורך ביטחון המדינה וחוסנה בשעת חירום.
• משכו והיקפו ייקבעו בחוק ולא יהיו נתונים להרחבה מנהלית.
• הוא יחול באופן שווה, ללא פטורים מגזריים או פוליטיים.
• השירות האזרחי ישמש חלופה הקשורה ישירות להגנת העורף, לרפואה, להצלה ולתפעול תשתיות חיוניות — ולא מאגר כוח אדם זול לכל מטרה שהממשלה תבחר.
• נחיצותו תיבחן מעת לעת, ואם ניתן יהיה להגן על המדינה באמצעות צבא מקצועי ומערך מילואים התנדבותי, יהיה מקום לצמצמו או לבטלו.

ללא המגבלות האלה, שירות לאומי עלול להפוך בקלות מחובה ביטחונית חריגה לעיקרון שלפיו המדינה רשאית לדרוש מאזרחיה עבודה למטרות ציבוריות כלליות. עיקרון כזה אינו ליברטריאני.

המסים ושירות החובה אינם המקומות היחידים שבהם יהודיה סוטה מן המודל הטהור. גם שוברים במימון ציבורי, מס הכנסה שלילי, חובת חיסכון פנסיוני והתערבות נגד מונופולים דורשים הפעלת כוח שלטוני. לכן כל מנגנון כזה חייב להיבחן מול אותה שאלה: האם הוא מגן על זכויות האדם ועל יכולתה של המדינה להתקיים, או שהוא רק מרחיב את הממשלה בשם מטרה רצויה?

לא כל פשרה מעשית מבטלת את אופייה הליברטריאני של המדינה. היא עושה זאת כאשר החריג חדל להיות מוגדר ומוגבל והופך לתקדים המאפשר לממשלה להתערב בכל תחום. ההבדל בין מדינה בעלת יסודות ליברטריאניים למדינה רגילה אינו היעדר מוחלט של כפייה, אלא היחס לכפייה: האם היא ברירת המחדל של השלטון, או אמצעי חריג שהשלטון נדרש להצדיק ולתחום.

גם העובדה שאנשים יבחרו מרצונם לעבור ליהודיה אינה הופכת את המסים ואת השירות לכפייה וולונטרית. הבחירה מעניקה למסגרת מידה גבוהה של הסכמה מראש, אך לאחר שאדם נעשה אזרח החוק חל עליו. לכן ההגנה על חירותו צריכה להישען על החוקה ועל גבולות הסמכות, ולא רק על הטענה שהוא בחר להצטרף.

השם המדויק ביותר הוא אפוא „מדינה יהודית־ליברטריאנית” או „מדינה יהודית בעלת חוקה ומאפיינים ליברטריאניים מובהקים”. הכינוי מתאר את הכיוון החוקתי ואת מרכז הכובד של המדינה, ואינו טוען לטוהר אידאולוגי שאינו קיים.

אם יהודיה תציג את עצמה כמדינה ליברטריאנית טהורה, הביקורת עליה תהיה מוצדקת. אם היא תאמר ביושר שהיא מבקשת ליישם את מרב החירות האפשרית בתוך מדינה ריבונית, בת־קיימא ובעלת יכולת הגנה — תוך הכרה מפורשת בחריגים והגבלה חוקתית שלהם — הכינוי „יהודית־ליברטריאנית” הוא ראוי ומדויק.

יהודיה אינה בוחרת בטוהר אידאולוגי שאינו מאפשר לה להתקיים, אך גם אינה משתמשת בצורכי הקיום כתירוץ להעניק לממשלה כוח בלתי מוגבל. היא מבקשת להקים מדינה המסוגלת לשרוד, בלי להפוך את ההישרדות לרישיון לשלוט בחיי האדם.

מפני שיהודיה אינה פרויקט להקמת מדינה ליברטריאנית כלשהי. היא פרויקט שנועד להוסיף לעם היהודי אפשרות ריבונית חדשה — והליברטריאניזם הוא המודל שבאמצעותו היא מבקשת לעשות זאת.

השילוב בין זהות יהודית לתפיסה ליברטריאנית אכן מצמצם את קהל היעד. אנשים רבים המזדהים עם יהדותם אינם ליברטריאנים ורוב הליברטריאנים בעולם אינם יהודים. אך מטרתה של יהודיה אינה לפנות לקהל הגדול ביותר האפשרי. היא זקוקה לקהל גדול דיו, שמחובר לחזון בעוצמה מספקת כדי להקים מדינה ולחיות בה.

מדינה אינה רק מערכת חוקים יעילה. היא גם ציבור של אנשים הרואים סיבה לחיות יחד, לבנות מוסדות משותפים, להגן זה על זה ולקשור את עתידם באותו מקום. הליברטריאניזם יכול להגדיר היטב את גבולות השלטון, את זכויות האדם ואת מבנה הכלכלה, אך כשלעצמו הוא אינו יוצר עם, שפה, זיכרון משותף או תחושת שליחות.

מדינה ליברטריאנית כללית עשויה ליהנות מקהל יעד תיאורטי רחב יותר, אך הקהל הזה מפוזר בין מדינות, שפות וזהויות שונות. רבים מתומכי החירות יעדיפו לשפר את מצבם במדינה שבה הם כבר חיים, לעבור למדינה בעלת מסים נמוכים או לבחור אורח חיים נייד. העדפה למדיניות ליברטריאנית אינה בהכרח סיבה חזקה דיה להשקיע הון, לעקור משפחה ולהקדיש שנים להקמת מדינה חדשה.

הזהות היהודית מוסיפה את מה שהאידאולוגיה לבדה אינה יכולה לספק: ציבור ממשי, קשר היסטורי, אחריות הדדית ומשימה משותפת. העם היהודי כבר מקיים רשת עולמית של קהילות, מוסדות, הון אנושי, יזמות וקשרים בינלאומיים. הוא חולק היסטוריה, תרבות ושפה, וגם ניסיון מתמשך בצורך להגן על קיומו. מתוך התשתית האנושית הזאת יכול לצמוח גרעין מייסד משמעותי ובעל יכולת ונכונות לפעול.

יהודיה גם נועדה לתת מענה לצורך יהודי מסוים. היא מציעה בית ריבוני ליהודים שאינם בוחרים לחיות בישראל, לישראלים המבקשים לחיות במדינה אחרת בלי לוותר על העברית ועל זהותם היהודית, ולדורות הבאים של יהודים העלולים להזדקק לאפשרות נוספת. מדינה ליברטריאנית חסרת זהות יהודית אולי תהיה מקום טוב לחיות בו, אך היא לא תקבל על עצמה את השליחות הזאת ולא תבטיח את זכות השיבה של בני העם היהודי.

הצמצום בקהל היעד הוא לכן גם מקור לכוח. ציבור מייסד אינו נבנה מהסכמה רופפת על המכנה המשותף הרחב ביותר, אלא מהסכמה עמוקה על רעיון מובחן. ככל שהחזון ברור יותר, כך אנשים יודעים אם הוא מתאים להם, והמחויבות של מי שבוחר בו חזקה יותר.

גם מבחינה מספרית אין צורך לשכנע חלק גדול מן העם היהודי. העם היהודי מונה כ־16 מיליון בני אדם. רבע אחוז ממנו הם כ־40 אלף איש; אחוז אחד הוא כ־160 אלף. למדינה חדשה אין צורך במיליוני מתיישבים ביום הראשון. היא זקוקה תחילה לכמה עשרות אלפי אנשים בעלי מחויבות, כישורים והון, וליכולת להתרחב בהמשך.

קהל היעד גם אינו מוגבל לאנשים המגדירים את עצמם במפורש „ליברטריאנים”. רבים עשויים להתחבר להגנה חוקתית חזקה על זכויות האדם, לממשלה מוגבלת, למסים קבועים ונמוכים, לחופש כלכלי, לאחריות אישית ולהפרדת דת ומדינה, גם אם אינם משתמשים בתווית האידאולוגית. הבחירה תהיה במודל החיים, לא בשם שניתן לו.

זהותה היהודית של יהודיה לא תהפוך אותה למדינת הלכה ולא תעניק למדינה סמכות על אמונתו של האדם. הזהות היהודית תקבע למי המדינה נועדה לשמש בית, מהי שפתה, מהו לוח השנה הציבורי שלה, איזה סיפור היסטורי היא נושאת ולאיזה עם היא מקבלת אחריות. החוקה הליברטריאנית תקבע מה אסור למדינה לעשות לאדם בשם אותה זהות.

שתי הבחירות משלימות זו את זו:

• הזהות היהודית עונה על השאלות למען מי מוקמת המדינה, מדוע יש צורך בה ומי עשוי להיות מוכן לבנות אותה.
• התפיסה הליברטריאנית עונה על השאלות כיצד תיראה המדינה, כיצד תחלק סמכויות וכיצד תגן על חירות אזרחיה.
• הזהות יוצרת ציבור ושליחות; החוקה מגבילה את הכוח שהציבור מפעיל באמצעות המדינה.

ללא הזהות היהודית, יהודיה עלולה להפוך לעוד יוזמה להקמת אזור כלכלי חופשי, ללא ציבור טבעי שיראה בה מפעל היסטורי. ללא היסודות הליברטריאניים, לא תהיה הצדקה מספקת להקמת מדינה יהודית נוספת בעלת מודל מדיני שונה מזה של ישראל.

החיבור בין השניים אינו פשרה שמקטינה את החזון. הוא לב החזון. יהודיה אינה מבקשת להיות המדינה המתאימה למספר הגדול ביותר של אנשים, אלא להקים מדינה ייחודית שמספר מספיק של אנשים ירצו להקדיש את עצמם לבנייתה.

ישראל אינה פרויקט כושל הזקוק לתחליף. היא מדינת הלאום של העם היהודי, הבית הלאומי וההיסטורי שלו ואחד ההישגים הגדולים בתולדותיו. ראוי לפעול לחיזוקה ולשיפורה, והקמת יהודיה אינה באה במקום מאמץ זה.

אלא ששיפור ישראל והקמת מדינה יהודית נוספת נותנים מענה לצרכים שונים.

ישראל היא מדינה ותיקה בעלת היסטוריה, מוסדות, התחייבויות, קבוצות אוכלוסייה ומערכת פוליטית שהתגבשו במשך עשרות שנים. המבנה החברתי־כלכלי שלה הוא תוצאה של נסיבות היסטוריות ושל פשרות בין חלקים שונים בחברה. הפיכת ישראל למדינה ליברטריאנית תחייב שינוי עמוק של הסדרים שעליהם נשענים מיליוני אזרחים ותכפה מודל שבהכרח אינו רצוי לרובם. מהלך כזה אינו מעשי וגם אינו נכון מבחינה דמוקרטית.

מדינה חדשה מאפשרת לעשות דבר שכמעט בלתי אפשרי לעשות במדינה קיימת: להתחיל מן היסוד. ניתן לקבוע מראש מגבלות חוקתיות על כוחו של השלטון, על מיסוי, חוב והוצאה ציבורית; לבנות מוסדות ללא מטען היסטורי וקבוצות אינטרס שכבר התבססו בתוכם; ולהקים חברה שמי שבוחר לחיות בה מקבל מרצונו את עקרונותיה הבסיסיים.

בנוסף, כמחצית מבני העם היהודי חיים מחוץ לישראל. גם לנוכח אנטישמיות, חוסר ביטחון או הידרדרות במדינות מגוריהם, לא כולם יבחרו לעלות לישראל. שיפור מדינת ישראל, חשוב ככל שיהיה, לא ישנה בהכרח את הבחירה הזאת. יהודיה מבקשת להציע להם אפשרות נוספת: מדינה דוברת עברית (ואנגלית כשפה שניה), בעלת זהות יהודית, באזור אחר בעולם ועל בסיס חברתי־כלכלי שונה.

יש לכך גם משמעות קיומית. ריכוז כמעט כל היכולת הריבונית, הצבאית והמדינית של העם היהודי במדינה אחת ובאזור גיאוגרפי אחד יוצר נקודת סיכון יחידה. מדינה יהודית נוספת אינה מבטלת את הסיכון, אך היא מפזרת אותו. במקרה חירום קיצוני, היא תוכל לשמש עורף אסטרטגי, לקלוט אוכלוסייה ולסייע לישראל מתוך מחויבות יהודית והיסטורית.

קהילה יהודית, עיר אוטונומית או אזור כלכלי מיוחד אינם יכולים למלא את כל התפקידים האלה. רק מדינה ריבונית יכולה להגן על גבולותיה, לקבוע מדיניות הגירה ואזרחות, לקיים מערכת חוקתית עצמאית, להחזיק כוח ביטחוני ולפעול בשם אזרחיה בזירה הבינלאומית.

יהודיה אינה אמורה להתחרות בישראל על מעמדה או להחליף אותה. היא מיועדת להיות שותפה אסטרטגית ומרכז נוסף של עוצמה, יצירה והמשכיות יהודית. כשם שקיומן של קהילות יהודיות חזקות בעולם אינו מחליש את ישראל, גם קיומה של מדינה נוספת בעלת זהות יהודית אינו חייב להחליש אותה והוא עשוי לחזק את העם היהודי כולו.

לכן הבחירה אינה בין שיפור ישראל לבין הקמת יהודיה. אפשר וראוי לפעול למען שניהם. ישראל היא הבית הלאומי וההיסטורי של העם היהודי; יהודיה מבקשת להוסיף לו אפשרות, גיוון וביטחון לעתיד.

הקמת מדינה חדשה היא משימה קשה באופן קיצוני. בשלב הנוכחי אין ליהודיה טריטוריה, הסכם מדיני, הון מובטח, אוכלוסיית מייסדים או הכרה בינלאומית. לכן יהיה בלתי־אחראי לטעון שהצלחתה מובטחת או שסיכוייה ניתנים כבר כעת להערכה.

אך קושי אינו זהה לחוסר אפשרות, וחזון שאפתני אינו בהכרח אוטופיה.

אוטופיה מתארת בדרך כלל חברה מושלמת הנשענת על ההנחה שבני אדם יתנהגו באופן מושלם. יהודיה אינה מניחה זאת. להפך: המבנה המוצע לה מבוסס על ההכרה בכך שבני אדם פועלים גם מתוך אינטרסים אישיים ומשום כך הוא כולל מגבלות חוקתיות, פיזור סמכויות, שקיפות, תחרות ומנגנוני פיקוח שנועדו לצמצם את האפשרות לצבירת כוח ולניצולו לרעה.

גם המערכת הבינלאומית אינה קפואה. גבולות, הסדרי ריבונות ומסגרות מדיניות השתנו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה כתוצאה מהסכמים, מלחמות, אינטרסים כלכליים ושינויים פוליטיים. יש בכך די כדי לקבוע שהקמת מדינה חדשה באמצעות הסכמה אפשרית מעצם טבעה.

האפשרות המעשית נשענת על יצירת עסקה שממנה כל הצדדים מרוויחים. מדינה בעלת שטח נרחב, צפיפות אוכלוסין נמוכה וצורך בהון ובפיתוח עשויה למצוא עניין בהסכם שיכלול תמורה כספית משמעותית, השקעות בתשתיות, יצירת מקומות עבודה, מסחר ושיתוף פעולה ארוך טווח, בתמורה לשטח בלתי מיושב שיש לה בשפע. היא לא תידרש לתמוך בחזון היהודי או הליברטריאני של יהודיה; עליה להשתכנע שההסכם משרת את האינטרסים שלה.

על מנת שעסקה כזאת תתקיים, על יהודיה להגיע אליה כפרויקט רציני ולא כרעיון מופשט. לשם כך יידרשו צוות מייסדים בעל יכולות מוכחות, בדיקות משפטיות וגיאופוליטיות, בחינת טריטוריות, תוכנית כלכלית וביטחונית, התחייבויות הון וגרעין ממשי של אנשים המוכנים לקחת חלק בהקמה.

התהליך חייב להיות מדורג ולהיבחן באמצעות אבני דרך ברורות:

• הקמת מועצת הקמה מקצועית.
• גיבוש תוכנית היתכנות כלכלית, משפטית, ביטחונית וגיאוגרפית.
• איתור מדינות וטריטוריות מתאימות.
• יצירת מגעים ראשוניים עם ממשלות רלוונטיות.
• גיוס התחייבויות הון וגרעין אנושי מייסד.
• השגת הסכם עקרונות להעברת שטח וסמכויות ריבוניות.
• בניית תשתיות והתיישבות הדרגתית רק לאחר שההסכמות והמשאבים קיימים.

בשלב זה יהודיה היא חזון ותוכנית ראשונית ומטרת המסמך היא לרתום את האנשים, הידע והמשאבים שיאפשרו להפוך את החזון לתוכנית מעשית.

הדרך לקבוע האם יהודיה אפשרית היא לפרק את החזון למשימות, להתחיל לפעול ולהיווכח האם המציאות נענית.

מפני שהמסמך אינו הזמנה להחליט בעתיד איזו מדינה להקים. הוא מציע להקים מדינה מסוימת, בעלת זהות, עקרונות ומגבלות שלטוניות המוגדרים מראש.

„קווים כלליים” הם כיוון שניתן לפרש בדרכים שונות, לשנותו או לזנוח אותו כאשר מתעוררת מחלוקת. ניסוחים כגון „מדינה חופשית”, „ממשלה יעילה” או „זהות יהודית” יכולים לקבל משמעויות מנוגדות לחלוטין. בלי התחייבויות מפורשות, כמעט כל שיטת ממשל יכולה לטעון שהיא מגשימה אותם.

„קווים מחייבים” פירושם שמועצת ההקמה מקבלת מנדט לתרגם את העקרונות לתוכנית, לחוקה ולמוסדות — לא לפתוח מחדש את עצם הבחירה בהם. זהותה היהודית של המדינה, ההגנה על זכויות טבעיות, הממשלה המוגבלת, ההפרדה בין דת למדינה, השוק החופשי, תקרות המס, איסור החוב והריבונות המדינית אינם נקודת פתיחה למשא ומתן. הם הסיבה להקמת יהודיה.

יהודיה עדיין אינה מדינה ולמסמך אין סמכות שלטונית. החיוב הוא פנימי לפרויקט: הוא מגדיר את תנאי ההצטרפות אליו ואת הגבולות שבתוכם תפעל מועצת ההקמה.

כל אדם חופשי להסכים לרעיון, לדחות אותו או להציע חזון למדינה אחרת. מי שבוחר להצטרף ליהודיה עושה זאת משום שהוא מקבל את עקרונות היסוד שלה. הצטרפות לפרויקט כדי לשנות לאחר מכן את מטרתו המרכזית תפגע באנשים שהשקיעו בו זמן, כסף ואת עתידם על סמך ההבטחה המקורית.

זו גם הסיבה שאין יתרון בגיוס ציבור רחב סביב ניסוחים מעורפלים. אלפי אנשים המסכימים על סיסמה כללית אך חלוקים בכל שאלה מכרעת אינם בסיס להקמת מדינה. קבוצה קטנה יותר, המחוברת בהסכמה ברורה על העקרונות ובנכונות לפעול למימושם, היא כוח מייסד ממשי.

הקווים המחייבים מגינים גם מפני שחיקה הדרגתית. בלי גבולות ברורים, כל עיקרון עלול להתרכך בשם פשרה זמנית: תקרת המס תהפוך להמלצה, איסור החוב יקבל חריגים, הממשלה המוגבלת תקים עוד משרד, והפרדת הדת מהמדינה תידחה בשל צורך פוליטי. לאחר כמה פשרות כאלה תישאר מדינה חדשה, אך לא המדינה שלשמה הוקמה.

גם לאחר הקמת המדינה תפעל הדמוקרטיה בתוך המסגרת החוקתית. האזרחים יבחרו נשיא, מחוקקים ושופטים, יכריעו במדיניות ויוכלו לתקן את החוקה ברוב המיוחד שנקבע לכך. אך תפקידה של חוקה הוא בדיוק להגביל את כוחו של רוב זמני לבטל זכויות, לפרוץ מגבלות ולהפוך את המדינה למשהו אחר.

המילה „מחייבים” נועדה לומר לקורא דבר פשוט וישר: זוהי יהודיה המוצעת לו. הוא מוזמן לבחור בה ולבנות אותה - לא להצטרף לדף ריק ולגלות בעתיד איזו מדינה נכתבה עליו.

הצעד המעשי הראשון הוא הקמת מועצת ההקמה של יהודיה — גוף מקצועי בעל אחריות, תקציב, לוח זמנים ותוצרים מוגדרים, שיתרגם את החזון לתוכנית פעולה.

מדינה אינה מוקמת באמצעות מסמך בלבד. כדי שמדינות, מייסדים ומשקיעים יתייחסו ליהודיה ברצינות, צריך לעמוד מולם גוף מזוהה ואמין המסוגל לנהל משא ומתן, לגייס הון, להציג תוכניות ולקבל אחריות על ביצוען.

מועצת ההקמה תורכב מאנשים בעלי ניסיון מוכח ומחויבות מעשית. עבודתה תאורגן בארבעה אגפים מרכזיים:

• אגף חוקה ומשפט, שינסח את מגילת הזכויות, החוקה, מבנה מוסדות המדינה והסכם העברת הריבונות.
• אגף כלכלה ופיננסים, שיבנה את המודל הפיסקלי, מערכת המס, המטבע, קרן היסוד ותוכנית המימון.
• אגף תשתיות ומשאבים, שיבחן טריטוריות ויתכנן מים, אנרגיה, תחבורה, תקשורת, ערים וביטחון פיזי.
• אגף הון אנושי וחברה, שיתכנן את הקליטה, החינוך, הבריאות, הסעד וגיוס בעלי המקצוע הנדרשים.

לצדם יפעל צוות ניהולי־מדיני שיוביל את הקשרים עם ממשלות, שותפים אסטרטגיים, משקיעים וקהילות יהודיות. חברי המועצה והצוותים ייבחרו לפי יכולתם לבנות ולבצע, וכל אחד מהם יישא באחריות לתחום וליעדים מוגדרים.

בשלב הראשון תידרש מועצת ההקמה להעמיד כמה תוצרים ברורים:

• להקים ישות משפטית שתוכל לגייס כספים, להתקשר בחוזים ולהעסיק צוות.
• לקבוע כללי ממשל פנימיים, שקיפות, ביקורת ומניעת ניגודי עניינים.
• להקים את קרן היסוד ולפרסם בזמן אמת את מקורות הכסף ואת השימוש שנעשה בו.
• להכין בדיקת היתכנות מלאה הכוללת עלויות, לוחות זמנים, סיכונים ותרחישי אוכלוסייה.
• לבחון טריטוריות אפשריות ולהכין הצעה מדינית וכלכלית מפורטת לכל מדינה מתאימה.
• להשלים את נוסחי מגילת הזכויות, החוקה ואת טיוטת הסכם העברת הריבונות.
• לבנות מאגר של מייסדים, בעלי מקצוע, משקיעים ותושבים עתידיים המוכנים להתחייב לפרויקט.

הקריאה לעשות לייק ולשתף נועדה לזהות את הציבור שהרעיון מדבר אליו ולהרחיב את מעגל החשיפה. לאחר מכן יש להפוך את התמיכה הכללית להתחייבויות מעשיות: זמן עבודה, ידע מקצועי, קשרים, הון ורצון לעבור ליהודיה כאשר תצא לפועל.

מועצת ההקמה לא תהיה ממשלת יהודיה ולא תקנה לחבריה זכות לתפקיד במדינה העתידית. סמכותה תהיה זמנית ותוגבל להקמת הפרויקט. עם כינון מוסדות המדינה הנבחרים היא תסיים את תפקידה ותעביר להם את הסמכות.

לאחר שיוקמו המועצה, הישות המשפטית והתוכנית הראשונית, ניתן יהיה להתקדם בשני מסלולים במקביל: גיוס הון ראשוני ופתיחת שיחות עם מדינות העונות על הקריטריונים. כל הישג במסלול אחד יחזק את השני — הון יוכיח יכולת ביצוע, והתקדמות מדינית תמשוך הון נוסף.